חגי ארליך,
דברים בטקס חלוקת מלגות, קרן חנן עינור, ינואר 2019.
אתיופיה – ארבעה פרקים
אני מבקש לברך את קרן חנן עינור ואת מקבלי המילגות. אפתח במשהו קצת אישי. אבי עבד בזפת. במשך חמישים שנה סלל בזפת גגות אין ספור. מלאכה שאין קשה ממנה. פרך. כנער וכבחור, ואף כסטודנט, סייעתי לו. משכתי בחבל את דליי הזפת אל הגג. בעוד שנינו נחים בצל הפיגומים היה משנן לי: "החיים הם כמו חדר המדרגות של הבניין. אל תצא לחיים מקומת המרתף. תעלה למעלה. אין מעלית. עולים במדרגות. המדרגות הן ההשכלה. תלמד. אל תצא לחיים מחלון הקומה הראשונה. גם לא מהשנייה. תעלה במעלות ההשכלה כמה שיותר גבוה. ככול שתשכיל כך יהיו חייך טובים יותר. תגור את חייך בקומה עם אור ועם נוף. היום כשאני כאן לפניכם מקבלי ומקבלות המלגות אני מתכבד לחזור על את דבריו. תעלו במדרגות. צאו לחיים מהחלון הכי גבוה שתוכלו. ככול שתרכשו דעת ומקצוע כך יאירו לכם החיים. ושוב תודה לקרן עינור המסייעת לעלייה במדרגות אלה.
את חנן עינור הכרתי ביחד עם אתיופיה. סיימתי לימודים באונ' תל-אביב, ואחר כך באוניברסיטה העברית ויצאתי לאונ' לונדון על מנת להשתלם בכתיבת דוקטורט על אתיופיה. בשנים 1970 – 1973 עשיתי בארץ ההיא כמה פעמים. אלה היו ימי שיא ביחסי ישראל ואתיופיה. כמאה משפחות ישראליות פעלו שם וקידמו את הארץ במכלול תחומים, מביטחון וצבא עד רפואה, מחקלאות ותשתיות עד תעשייה והשכלה. השגריר חנן עינור אציל הנפש ואשתו שרה, יפה וחכמה, ניצחו על הפעילות הזאת. הם היו חדורי שליחות. אתיופיה כולה הייתה חדורת תקווה.
בשתי מילים אוכל להגדיר את אתיופיה ההיא. אתיופיה של ימי הילה-סלאסה. גאווה ותקווה.
הגאווה הייתה נסוכה על פני כול. הארץ הייתה ענייה. אדיס אבבה הייתה יותר מקבצים של בקתות קש ובוץ, מאשר מבני אבן. היו בתי מלון לזרים וארמונות של הקיסר והאצולה. מתחמים מרוחקים של השגרירויות הזרות. מדרכות לא היו, רחובות סלולים היו מעטים. גם בהם היו יותר שיירות של חמורים מאשר מכוניות. חומות של פח בצבע ירוק הפרידו בין התיירים ובין מראות העוני. קבצנים לרוב הציגו לראווה נכויות ומחלות. מדי פעם, בייחוד אם היה אירוע דיפלומטי כזה או אחר, היו מגיעות משאיות עם חיילים, מעמיסות את מוכי הגורל האלה על מנת לזרוק אותם הרחק מאדיס אבבה. לעתים היה הקיסר מגיח ברולס-רויס או בקדילאק מפואר, זורק מטבעות להמונים. לפי המסורת הוא היה הקיסר ה- 225 בשושלת הסלומונית צאצאם של מלכת שבא ושלמה המלך מימי התנ"ך. אבל גם אתיופיה של אותם ימים כמו שרויה הייתה עדיין בתנ"ך. מאות כנסיות והמוני אדם עטויי לבן, שקועים בתפילות, אחוזי חרדת קודש. חגים ומועדים נחוגו בטקסים נוצריים ספוגי מסורות מהמקרא העברי. באתיופיה היה עיתון אחד, באמהרית אדיס זמן, באנגלית אתיופיאן הראלד. שום מפלגה פוליטית. סטודנטים באוניברסיטת הילה-סלאסה הרשו לעצמם רק ללחשש בסתר כנגד הפיגור הכללי. איש לא העז לומר שהקיסר איננו בחיר האלוהים. אבל לצד העוני והפחד הייתה הרבה גאווה. אנשים, נשים וגברים הילכו בראש מורם. בטוחים במקומם תחת השמש. עיניהם אומרות אלפיים שנות היסטוריה של עצמאות. בנים לארץ שידעה להגן על עצמה בפני כמה מהכוחות החזקים והתוקפניים בהיסטוריה: האסלאם האימפריאלי והאימפריאליזם האירופי. להוציא שתי אפיזודות קצרות, אתיופיה הקיסרית, לדורותיה, רק ניצחה. אצלי אישית, כסטודנט, השתלבה גאווה זאת היטב עם עבודת הדוקטורט שהכנתי. למדתי על ראס אלולה. בן איכרים שבמשך עשרים שנה, בימים ששאר אפריקה נכבשה ונרמסה ע"י אירופים, ניצח אותם שוב ושוב. מקרב דוגאלי ועד קרב אדואה. ב – 1 במארס אכן חל יום אדואה. היום הלאומי היה יום של ניצחון. מי באפריקה או אסיה של אז חגג ניצחונות? רק האתיופים. ביום אדואה שתו ההמונים, אכלו, והקשיבו לנאומים של אצילים וכמרים על אתיופיה המנצחת. מאדיס אבבה נסעתי צפונה לתיגראי ולאריתראה ללמוד עוד על ראס אלולה. ראיתי גם חבלי ארץ מוכי יובש והמוני אדם מוכי רעב, אבל גאווה הייתה בכול.
והייתה גם תקווה. התחושה הכללית הייתה שהעתיד קרוב והוא יהיה טוב. הקיסר כבר היה ישיש ומותש. הוא גם עשה דבר חשוב = בנה שכבה של משכילים, חלקם במדים חלקם אנשי בירוקרטיה. ב- 1973 היו כעשרת אלפים בוגרי אוניברסיטה באתיופיה. הם אמורים היו להנהיגה לקדמה. אדיס אבבה כבר הייתה זה כבר לבירת אפריקה כולה. הארגון לאחדות אפריקה שכן בארמון אפריקה הול. מאות נציגים של היבשת המתעוררת, בוגרי תנועות שחרור ומהפכנים, נתנו דוגמה והשראה לדור האתיופי הצעיר. כך גם מאות צעירים מארצות הברית ומערב אירופה. וכמובן גם הישראלים. הישראלים היו כאמור בכול מקום. יעילים, רעשנים, חדשנים. האתיופים נתנו בהם אמון, יותר מאשר באחרים. הישראלים הוזמנו לסייע במקומות החשובים והרגישים ביותר. לאחר ניצחון ששת הימים ב- 1967 התחזקה באתיופיה התפישה הרומנטית כי בני ישראל צאצאי שלמה יכולים הכול. רבים מהצמרת הישראלית באו ויצאו. רבין, פרס, חיים בר-לב, מי לא? מאות מאמרים באתיופיאן הראלד ובאדיס זמן פיארו את ישראל כמו הייתה מעצמה. ספרים על אקסודוס, על האיש שלנו בדמשק אלי כהן, על ניצחון ששת הימים, נמכרו בדוכנים. אתיופיה הייתה בת ברית של ישראל מול העולם הערבי והמוסלמי. מהצד האתיופי זה היה כאמור קצת רומנטי, תנ"כי. מהצד הישראלי זה היה יותר מחושב, אסטרטגי.
באחד ממסעותי צפונה הגעתי עוד ב- 1970 לכפרים היהודיים ליד גונדר. אני זוכר בקתה ועליה מגן דוד. נערה צעירה, יושבת עם תינוק בחיקה, מוכרת פסלוני חמר שחורים של אריה יהודה. למלון בגונדאר הגיע נער צנום ומכריז כי הוא בדרך לישראל. אותה עת עלה עניינם של יהודי אתיופיה – אז רווח המונח "פלאשים" -- בקושי על סדר היום הישראלי. הרבנות הראשית טרם הכירה ביהדותם. הילה-סלאסה דווקא הכיר ביהדותם אבל לא היה מוכן לדבר על זכותם לצאת מארצו. הוא היה חד-משמעי: הפלשים חלק מאתיופיה, ארץ רבת עמים ודתות. ממשלות ישראל לא הרבו להציק לקיסר בעניין זה. השגריר עינור ניסה ככול יכולתו. הקיסר היה מפנה אותו לשרים ונכבדים שהיו ממוצא יהודי, כמו תדסה יעקוב, והם צננו את רוחו. בני העדה, אמרו, יתקדמו ויהיו אתיופים כמוהם, נוצרים למחצה. השגרירות והסוכנות סייעו בחינוך עברי אבל לא במישרין. לימים מצאתי מכתב נרגז של חנן עינור למשרד החוץ בירושלים: "אנחנו מעוררים ציפיות אצל צעירי העדה אבל בפועל לא יכולים ולא מנסים להעלותם. זורעים אשליות שווא".
אתיופיה – מלחמה בחבל טיגריי - משמעויות
מאת: Haim Confino
אתיופיה שהיית אי של יציבות רועדת.
מזה כשבועיים הממשלה הפדרלית תוקפת את מחוז טיגריי שבצפון המדינה. ככל שמתרבים ההרוגים, הפליטים, והנזקים לתשתיות – מתרחב הזעם על הממשלה הפדרלית. זעם זו קרקע פוריה להתנגדות - והתנגדות היא הזרעים לתחילת מלחמת אזרחים חדשה. מלחמה שעלולה להקרין על שלמותה של אתיופיה בפרט ושל קרן אפריקה בכלל.
בכוח לא בונים מדינה. בטח לא באתיופיה. רק הורסים. ככה בונים חשדנות ואיבה.
שאותה אחר כך מאוד קשה לכבות.
כמה חבל.
בחסות ערפל תקשורתי, הפעלת חיל אוויר ומלטי"ם (כנראה של איחוד האמירויות) ומצור לוגיסטי מנסה הממשלה הפדרלית להכריע את החבל המורד ולתפוס את מנהיגי מחוז טגריי ה- Tigre people Liberation front) TPLF). ה-TPLF היא מפלגה עתירת הישגים שהיית הכוח הדומינטי בפוליטיקה האתיופית 27 שנים ושאחראית לצמיחה כלכלית מרשימה של 5-10% ב-15 שנים האחרונות.
רוה"מ אתיופיה אביי אחמד (משבט האורומו) לקח סיכון לא קטן. הוא חייב לנצח במערכה הזו ובמהירות. ניצחון מהיר יהיה מסר לשאר המחוזות (בעיקר אורומו וסומלי) שמורדים יענו ביד קשה. מאידך הסתבכות בלחימה – עלולה לפתוח חזיתות פנימיות חדשות שאותם על הממשלה יהיה לדכא בכוח גובר תוך חיזוק מגמות ספרטיסטיות.
המלחמה תופסת את ה-TPLF כשהוא מפולג ומסוכסך. לא ברור מהם יעדיו במלחמה. הגנה? הדיפת הפולש? ביצור אוטונומיה סמי עצמאית? דרישה לשיתוף המפלגה במוקדי כוח באתיופיה? והוא בנחיתות מול צבא מצויד יותר, אלו עלולים להקרין על מוראל גייסות של צבא שעל פניו מונה למעלה מ-200,000 לוחמים. עם זאת חבל טיגריי הוא הררי מאוד. מחורץ גאיות עמוקים. התנועה בו קשה מאוד. ולתושבי המקום המכירים בו כל שעל - יש יתרון גדול.
מאידך ממשלת אתיופיה הגדירה יעדים ברורים במלחמה: כיבוש מחוז טיגריי תפיסת מנהיגי המחוז – שהוכרזו "מבוקשים" כשיעד העל הוא החלשת המחוזות וחזוק השילטון הפדרלי. בשלב זה טרם הושגו יעדים אלו. אם כי הצבא מתקדם לפי שעה מהר במספר חזיתות – תוך שהוא צר על מחוז טיגריי מ-4 כיוונים כשהוא מקשה מאוד על קיום אספקה סדירה למורדים וגם לאזרחים.
אבל גם אם יושגו יעדי הממשלה, האם בכך יבוא שלום על אתיופיה? האם "כיבוש" המחוז יסיים את הסכסוך? הלוואי. לא מן הנמנע "שהכיבוש" תהיה תחילתה של מלחמת גרילה. מלחמת התשה שעלולה לערער את יציבות אתיופיה.
הטיגרינים ידועים כלוחמים קשוחים. אנשים ללא חת. התנגדות לשילטון שרירותי היא אצלם בדם. מסורת רבת דורות. ה-TPLF (יחד עם ה-EPLF שגם הם דוברי טיגרינית) הדיחו את מנגיסטו ב-1991 אחרי מאבק עקוב מדם ורב קורבנות.
ולכן גם אם יתפסו מנהיגי ה-TPLF לא מן הנמנע שיקומו עם הזמן מנהיגים אחרים תחתם. במיוחד אם העם הטיגריני יחוש שהשלטון המרכזי מפלה אותם, ואם נזקי "הכיבוש" לא יתוקנו ומהר. (לפי דיווחים נפגע למשל סכר המספק חשמל לבירת המחוז מקלה, ובית חרושת לסוכר). ואם אתיופיה תתמהמה בחיבוק מחוז שלו היא כרגע גורמת נזקים גדולים.
היה ותחל מלחמת גרילה במחוז טיגריי – עלולים הטיגרינים לנסות ולהעמיק יריבויות שבטיות. אתיופיה גם בלי המלחמה בטיגריי סובלת ממתיחויות בין שיבטיות. האמהרה והאורומו עורכים אחד בשני פרעות. נכון שכרגע הם יחד באותה ממשלה ונגד ה-TPLF אבל בה בעת מתבצע טיהור אתני בעיקר של אמהרה הגרים במחוז אורומו. ובשנים האחרונות למעלה ממליון בני אדם הפכו פליטים בתוך אתיופיה בגלל טיהור אתני בין שבטים שונים, ומריבות על גבולות המחוזות.
החלשות אתיופיה עלולה להקרין גם על מדינות הסביבה. סומליה היא כבר שנים מדינה ללא שלטון יציב. אתיופיה שכנתה עזרה בשמירת הסדר שם. לאתיופיה יש כ- 4,000 חיילים בכוח או"ם המונע מא-שבאב האיסלמי להתחזק. על פי דיווחים כנראה שהיא הוציאה משם את כוחותיה כדי לסייע במבצע במחוז טיגריי. התחזקות א-שבאב תגרום לצרות באתיופיה וגם בקניה.
מי שעשויות אולי להנות מהעימות באתיופיה הן מצריים וסודאן. שתיהם מוטרדות מהפעלת הסכר על הנילוס הכחול. בעיקר מודאגות מקצב מילוי הסכר מניצול גובר של מי הנילוס – שתקטין אולי את הכמויות לאלו במורד הנהר. הנילוס הכחול מספק 90% ממי הנילוס. אתיופיה יותר חלשה - זה דבר טוב למצריים.
לסיכום
נאחל לאתיופיה שהתדברות תסיים את העימות הצבאי הזה שטוב ממנו לא יצמח. לא לאתיופיה לא לקרן אפריקה וגם לא לישראל.
מלחמת האזרחים הקודמת באתיופיה נמשכה כ-30 שנה. מליוני בני אדם מתו במלחמה שתבעה קורבנות רבים בנפש ובחומר. היא הסתיימה רק כשמנגיסטו (שסירב לעצמאות אריתריאה) הובס וכשאתיופיה הסכימה לשחרר לחופשי אומה קטנה בת 2 מליון בני אדם שאותה לא יכלה לעכל - אריתריאה.
אנשים רבים באתיופיה זוכרים את איימי המלחמה ההיא. הם משוועים לכך שהצדדים הניצים ידברו אחד עם השני. ומאוכזבים מאוד מכך שההנהגות לא השכילו למנוע את העימות הזה. שיקום האמון והחשדנות שהעימות יצר – הוא חיוני ביותר לשלמותה של אתיופיה.
יש כאלה שכבר טווים חלומות. שאם המלחמה תתארך – יבוא אולי יום שדוברי הטיגרינית בקרן אפריקה – אריתריאה ומחוז טיגריי יתאחדו ויקימו את "טיגריניה הגדולה". זה נשמע רחוק היום. ולא נראה שזה אפילו על דל מחשבותיהם של פוליטיקאים באתיופיה, טיגריי ואריתריאה. אבל בעתיד? מי יודע?
עד כאן תקציר.
מי שמעוניין להעמיק ולהבין קצת יותר מה גרם לפריצת הקרבות? מה הרקע למשבר? מוזמן להמשיך לקרוא.
תמונת המצב
מעטים הפרטים הדולפים מחבל טיגריי. ולכן תמונת המצב מעורפלת ולא ברורה.
מערב טיגריי - ממעט הפרטים שכן דלפו נראה שהממשלה תקפה את מערב טיגריי וכבשה את ש"ת הומרה. יש להניח שמהלך זה נועד לבודד ולסגור את נתיבי הלוגיסטיקה של טיגריי לסודאן. מחוז טיגריי גובל על ידי אריתריאה בצפון, על ידי מחוז אמהרה ממזרח ודרום, ועל ידי סודאן - ממערב.
מרכז טיגריי – הממשלה הודיעה שהיא כבשה את הערים אקסום ושירה. היה והמידע נכון זה מצביע על התקדמות יבשתית מהירה אפילו מפתיעה של צבא אתיופיה.
דרום טיגריי - צבא אתיופיה תוקף את המחוז מדרום. הוא נכנס לעיירה Alamta שכוחות ה-TPLF פינו קודם לכן. זו עיירה שבימים כתקונם מושכת אנשים הבאים להתנפש בצל ההרים. היום כיבושה הוא איום על מקלה בירת מחוז טיגריי. העיירה נמצא על הכביש אדיס-דסה- מקלה. 3 שעות נסיעה ממקלה. אבל הדרך למקלה מחייבת כניסה לשטח ההררי של טיגריי. שטח שאותו מכיר ה-TPLF על בוריו – ושלחימה בו היא המומחיות של ה-TPLF.
צפון טיגריי – ה-TPLF הודיע שאריתריאה מרכזת כוחות צבא בגבול אתה. לא ברור האם גם יחידות של צבא אתיופיה הוטסו לאריתריאה. ואיחוד האמירויות המסייע לצבא הפדרלי - מפעיל מטוסי ללא טייס משטח אריתריאה.
במקביל בוצעו תקיפות של ח"א אתיופיה על מרכזי דלק ותחמושת.
נראה כי צבא הממשלה מפעיל מבצע מורכב – הוא צר ותוקף על מחוז טגריי מכמה כיוונים. לא ברור איך נערך והכין את עצמו ה-TPLF לאפשרות של מצור כזה – על מחוז שבו חיים 5 מליון בני אדם.
הרקע למשבר
המשבר בין ה-TPLF לרוה"מ אתיופיה אבי אחמד הוא תוצאה של התדרדרות מהירה. אבל הזרעים לו החלו הרבה לפני תקופת אביי אחמד. תהליכים פוליטיים וכלכליים הם ברקע להתדרדרות.
במשך 25 שנים תחת רוה"מ מלס חלו באתיופיה שינויים מפליגים. מלס בנה משטר ריכוזי ואוטוקרטי שהצליח להתמודד בהצלחה עם מורכבויות של מדינה מסובכת. הוא הקים מפלגה עם יצוג אתני רחב EPRDF - Ethiopian People's Revolutionary Democratic Front שבו ה-TPLF היה הכוח הדומיננטי והיצוג האתני הרחב נועד להקנות לשלטון של מיעוט לגיטימציה במיוחד מול קבוצות האתניות גדולות יותר האורומו והאמהרה.
מלס החל תהליך דמוקרטי. אבל בלם אותו כשהבין שהמפלגה שאותה הקים ה- EPRDF עלולה לאבד את השילטון – בכוח אישיותו הממגנטת וגאוניותו הפוליטית הצליח לשמור על לכידות תוך שהוא רודף את האופוזיציה.
מלס אירגן את אתיופיה מחדש. הוא הפך אותה למדינה פדרלית המבוססת על יחידות גיאוגרפיות שבסיסן אתני. הבסיס למדינה הפדרלית הונח באמנה זמנית שהממשלה הזמנית שמלס עמד בראשה אישרה.
אלה חלק מעקרונותיה:
1. אתיופיה מחולקת ל-10 מדינות. 5 מדינות לאום מדינות: טיגרה, אמהרה, אורומו, עפאר, סומליה ,3 מדינות המאגדות כמה עמים: "לאומים של דרום אתיופיה", גמבלה, ובני שנגול, ו-2 ערים בעלות מעמד מיוחד: אדיס אבבה כבירת הפדרציה, והראר כבירה היסטורית של האסלאם.
2. לכל אחת מהמדינות זכות להגדרה עצמית, כולל זכות פרישה מהפדרציה.
3. הממשלה הפדרלית שתבחר בבחירות כלליות תהה כפופה לפרלמנט רב מפלגתי.
הובטחה אוטונומיה לכל מדינה. כולל בחירות לפרלמנט שאליו כפופה הממשלה המקומית. הובטחה עצמאות תרבותית כולל הנהגת שפה רשמית מקומית. אנגלית כשפה שניה. ואמהרית כשפת רשות.
בתוך כך נקלע כול הקשר הישראלי – אתיופי למשבר. בארגון לאחדות אפריקה התגברו קולות הערבים והמוסלמים. הם איימו להעביר את מרכז הארגון מאדיס אבבה, אלא אם כן תנתק אתיופיה את קשריה עם ישראל. הערבים בראשות מלך סעודיה הבטיחו כספים. קדאפי הלובי איים על הקיסר בגסות. סאדאת המצרי הפעיל עליו לחצים. יום לאחר תום מלחמת יום הכיפורים בגד היילה-סלאסה בישראל, ניתק את היחסים, וגירש את עשרות המומחים הישראלים.
בכך זירז הקיסר את נפילתו שלו. הבגידה בישראל החמירה את המשבר באליטה הנוצרית. היא ממילא הייתה שרויה בבלבול. צמרת הצבא לא ידעה מה נעשה ביחידות הגדודיות. יצא לי פעם להיות נוכח בפגישה של היועצים הישראלים בגדודי הצבא. הם הזמינו אותי להרצות ונשארתי לשמוע. היו 36 גדודים בארבע הדיביזיות של הצבא. בכול אחד מהם פעל ישראלי. קצינים צעירים שחיו עם עמיתיהם האתיופים בשדה. עם הסגנים והסרנים, לא עם הקולונלים. בישיבה דווחו כול אחד על גדודו. איך מתאמנים, איך מתלוננים על הבכירים המושחתים. הישראלים ידעו הכול. הם גם דאגו לכול: שתגיע הספקה, שיהיו מים ראויים לשתייה. אחרי שסולקו בסוף אוקטובר 1973 לא היה מי שידאג לפלוגות הצבא בשטח. לא היה גם מי שידווח לצמרת המשטר על מה שקורה בקרב היחידות הלוחמות. המשטר כולו שילם על כך, ודי מהר. המהפכה שפרצה הייתה אכזרית. כול הצמרת הישנה נרצחה, על ידי מפקדי הפלוגות הללו. לבסוף גם הקיסר עצמו נרצח ונקבר בסתר, קבורת חמור.
אתיופיה ההיא נעלמה לבלי שוב. רב-סרן מנגיסתו הילה-מרים הנהיג משטר סטלינסטי, ניסה לעקור את אתיופיה מעברה הדתי-רוחני ולבנותה מחדש על סוציאליזם קשוח, יבוא מברית המועצות ולימים אפילו מצפון קוריאה. בכך נפתח פרק שני. שבתי ונכנסתי לאתיופיה בימיו, בין 1974 ל – 1991. זאת כמו הייתה ארץ אחרת. האווירה התנ"כית נעלמה, ואתה נעלמו גם הגאווה והתקווה. האנשים הילכו מוכי פחד. חוששים אפילו להתלחש בבתי הקפה. טרור ומלחמות אחים. העוני החליף צורה, ונהיה קשה הרבה יותר. הנחמה שהייתה בתפילות סולקה, התקווה כי לאחר הקיסר תבוא דמוקרטיה וקידמה – נגוזה. היה זה פרק קודר בתולדות הארץ.
מנגיסתו ואנשיו כבר לא התייחסו לישראל במונחים רומנטיים. בתחילה הזמינו את הישראלים מחדש כי ביקשו את סיועם. לאחר מכן נשענו על הסובייטים וניתקו מגע. לי התמזל המזל. התקבלתי כהיסטוריון ויכולתי לראות את הארץ. גם להיווכח כיצד מעצים המשטר את האומללות וכיצד הוא מנסה להסתיר את הרעב והמוות.
בינתיים השתנו דברים גם בישראל. הרב עובדיה הכיר ביהדות ביתא ישראל, ושלמה הלל החל לפעול להכרה בזכותם לחוק השבות. ישראל היא שחזרה לשורשיה התנ"כיים הקדומים. הערך האסטרטגי של אתיופיה ירד – ישראל החלה במגעים לקראת שלום עם מצרים. למרכז סדר היום הישראלי בהקשר האתיופי עלה העניין היהודי. "הביאו לי את יהודי אתיופיה" הורה מנחם בגין לראשי המוסד הישראלי. בשיתוף פעולה עם יהדות ארצות הברית ושאר העולם, ובחלוציות בני העדה באתיופיה עצמה, התנהלו מבצעי העלייה. מבצע משה ומבצע שלמה. על כול זאת כבר סופר ועוד יסופר. אחת העתיקות בקהילות ישראל שבה ונשתלה בארץ.
ב- 1991 סולק גם משטרו של מנגיסתו הילה-מרים ונפתח פרק שלישי. המהפכנים באו מתיגראי, ממחוזו של ראס אלולה וראשיהם קיבלו אותי בהוקרה. שוב נכנסתי ובאתי מדי שנה כמעט. ראיתי את הפרק השלישי של אתיופיה בימינו. יחסית לשני קודמיו הוא עמד בסימן שיפור. הארץ נבנתה מחדש כפדרציה על בסיס היגיון אתני. היא נפתחה למיגוונה הפנימי ולעולם הרחב. גם למוסלמים, שהם קרוב למחצית הארץ. מלחמות האחים נרגעו, הכלכלה החלה להתאושש. אפילו לצמוח, עם כול כאבי הצמיחה המלווים גידול מהיר. הסכר על הנילוס הכחול הולך ומוקם, והוא יבטיח חשמל להמשך הפיתוח. היו ונשארו גם קשיים ומצוקות. משטר הנשען על הגמוניה של קבוצת מיעוט חמושה עורר התנגדויות ולא בחל בכוחנות. ב – 2012 מת המנהיג החזק מלס זינאווי. באתי ויצאתי, ראיתי את הטוב ואת הפחות טוב. הארץ שינתה פניה. מצד אחד תנופת פיתוח. אדיס אבבה כבר איננה העיר המנומנמת עם רחובות חול ושיירות חמורים כבימי הקיסר. גם לא עיר עצובה תחת עוצר כמו בימי מנגיסתו. העיר כיום היא אתר בניה אחד גדול, פקק תנועה רועש. מיליוני ילדים צועדים כול בוקר לבתי הספר. הם עולים ויעלו במדרגות ההשכלה. עשרות עיתונים, ארגונים, תנועות פוליטיות משמיעים קולות מכול עבר. כול זאת לצד התפוצצות אוכלוסייה, העמקת פערים, מצוקות חדשות, ציפיות גדולות, תסכולים ומרירות. אתיופיה נעה קדימה. עתים בעצלתיים, עתים במהירות מופרזת.
באפריל 2018 נפתח פרק רביעי. הוא ממש בראשיתו. ראש הממשלה הכריזמתי, אביי אחמד, מיצג דור צעיר ומשכיל, הוא איש צבא, איש אקדמיה, עם רקע של עם האורומו ועם האמהרה, ומדבר גם תיגריניה. יש לו רקע נוצרי ורקע אסלאמי. אביי מנסה ואף מצליח לעשות שלום באזור, ושלום בבית, ויש לו גם הומור. איך יתפתח פרק זה בתולדות אתיופיה, עוד נראה.
אנו נמצאים ביד בן-צבי, משכנו של נשיא ישראל השני. ביוני 1942 היה יצחק בן-צבי לאחד ממקימי "הוועד להשבת נידחי ישראל הפלשים לצור מחצבתם". כנשיא ישראל, בשנים 1952 – 1963, עשה יצחק בן-צבי כמיטב יכולתו להכיר ביהדות העדה ולהעלותה ארצה. חזונו התממש ועינינו הרואות. דור צעיר ומשכיל מייצג את כול היפה בעדת ביתא ישראל.
גאווה ותקווה. עלו והצליחו!
ב-10 שנים הראשונות לשילטונו ועד תחילת שנות ה-2000 סירב מלס לפתוח את כלכלת אתיופיה. הוא חשש מאיבוד שליטה. והכלכלה היית ונותרה ריכוזית ומצמיתה. בתחילת שנות ה-2000 הבין מלס שמתחייב שינוי. האוכלוסייה הלכה וגדלה. וגם המרכזים העירוניים בראשם אדיס צמחו במהירות. הוא נאלץ לפתוח את הכלכלה. לא במכה. אלא באופן איטי.
והכלכלה הגיבה בחיוב. התחילה צמיחה כלכלית של 5-10% בשנה!!! הממשלה הסקטור הפרטי המדוכא התחיל לצמוח. אדיס הפכה לאתר בנייה ענק. יזמים בנו בתי מלון, מסעדות. בתי דירות. נבנתה במהירות שיא רכבת קלה (במימון וביצוע סיני). הממשלה השקיעה בפרויקטי תשתית. תיקשורת, כבישים, סכרים בכל רחבי אתיופיה, חוות סוכר. פיתוח ראוי לציון. שאופשר בשל שקט (יחסי) ממושך ברחבי המדינה. קודם מאוד החינוך בכל רחבי המדינה. ואלפי סטודנטים מסיימים כל שנה את הלימודים.
עם זאת החשש הטיגריני מאיבוד שליטה דיכא תחרות. והממשלה האתיופית נותרה עד היום בעלת השליטה בחברות התשתית הגדולות (תחבורה, תיקשורת, מזון).
אבל פתיחת הכלכלה הגבירה את הדרישות לדמוקרטיזציה. זה יצר ל-TPLF בעיה הולכת וגדילה. איך מנהלים צמיחה ו"דמוקרטיזציה" – בלי לאבד שליטה. רוה"מ מלס זינווי מנהיגה הכריזמטי החכם והבלתי מעורער של ה-TPLF – קיבל החלטה. ממשיכים בצמיחה בלי לאבד שליטה ובלי לאפשר לשבטים החזקים אחיזה בשלטון. כלומר הופכים יותר אוטוריטריים.
וכך אלו שסווגו כאופוזיציה – הושלכו לכלא – או יצאו לגלות.
המבנה המפלגתי שנבנה אפשר לבני שבט טיגרה לשלוט בפוליטיקה האתיופית ובמיוחד במוקדי הכוח – צבא , שירותי ביטחון, ומשטרה - ללא מצרים. לא היית החלטה או מינוי ברמה הפדרלית או המקומית שלא עבר ואושר על ידי מלס. ידו היית בכל.
במקביל קרו באתיופיה מספר תהליכים:
החלוקה של אתיופיה על בסיס אתני – הגבירה את הלאומנות השיבטית. השד האתני התבשל אט אט. בחבל אורומו למשל עברו ללמד בשפה אורומו. בכל עיר במחוז אורומו אפשר היה לראות את הדגל של המחוז. מה שבתקופות קודמות היה אסור.
הלחצים של האופוזיציה הלכו וגברו. ככל שהם גברו כך כבדה יד הממשלה.
וככל שהתגבר הדיכוי הפוליטי השניא את עצמו ה-TPLF יותר.
מפלגת השילטון לא נחלשה ביום אחד. זה היה תהליך מתמשך. אבל המשבר פרץ רק אחרי שרוה"מ מלס נפטר במפתיע ב-2016.
העלמו הפתאומי הותיר את אתיופיה ובמיוחד את ה-TPLF תוהה ומבולבל. אפשר לאמר שהמדינה שיצר מלס קמה על יורשיו. רוחות הלאומנות השבטית שהחוקה שהוא יצר יצאו מהבקבוק עם מותו.
ה-TPLF נותר בלי מנהיג כריזמטי.
בשלב זה עשה ה-TPLF רצף שגיאות שגרמו לכך שבסוף יאבד את השלטון. הוא לא הרחיק את עצמו משלד של מפלגה שנואה. והחריף את המצב כשבהפגנות המוניות הרג מאות אנשים.
היום בדיעבד אפשר לאמר שהיה על ה-TPLF להודות בטעויות שנעשו בשנים עברו. להרחיק חלק מהאנשים שהיו מזוהים עם עוולות המשטר הקודם. להרחיק מקורבים לשלטון שהתעשרו באופן מנקר עניים. לשנות את החוקה – שהיית בנויה על החזון של אתיופיה הנשלטת על ידי טיגרנים לעולם ועד. והכי חשוב למתג את ה-TPLF תחת חזון חדש.
העלמו של מלס חשף גם חילוקי דעות קשים בתוך הנהגת ה-TPLF. חילוקי הדעות האלה לא אפשרו לקבל החלטות שאולי היו מותירות את ה-TPLF בעמדות כוח.
אולי זה גורלן של מדינות בעלות משטרים אוטוריטריים שמונעות שינויים. שמנסות לשמר את הקיים בכל מחיר - עד שתש כוחן והן מוחלפות במשטר חדש עם כיוונים ורעיונות חדשים.
וכך בגלל השיתוק ה-TPLF לא העז להציב איש משלו כראש ממשלה. אולי שיחק גם החשש מזעזועים ולחצים של השבטים הגדולים (אורומו ואמהרה) ולכן העדיפו שסגן ראש הממשלה Hailemariam Desalegn שהשתייך לשבט קטן בדרום אתיופיה ימשיך (על פי החוקה) כממשיכו של רוה"מ מלס. אבל לרוה"מ היילה מריאם לא היה גב פוליטי ב-EPRDF ולמעשה הוא נזקק לגיבוי של בכירים ב-TPLF.
ולגיבוי הזה הוא נזקק. בבחירות שנערכו ב-2015 "זכה" ה-EPRDF ב95% מקולות התושבים ובכמעט כל המושבים בפרלמנט. פרצו מהומות. הממשלה הרגה כמה עשרות אנשים ואלפים נעצרו. הוכרז מצב חירום. ב-2016 ניסתה הממשלה לשנות את גבולות העיר אדיס אבבה על חשבון איכרים משבט האורומו שוב פרצו מהומות דמים.
נפולת המהומות ב-2016 גרמה לרוה"מ היילה מריאם להתפטר על מנת לאפשר ביצוע רפורמות. מן הסתם לא רצה לקחת אחריות ליד החזקה בה נקט האגף הקיצוני ב-TPLF בהפעלת שירותי הביטחון הצבא והמשטרה נגד האופוזיציה. היילה מריאם הוא ראש הממשלה הראשון בהיסטוריה האתיופית המודרנית שלא מת או הודח בהפיכה מתפקידו.
ה-TPLF מאבד את השלטון
הלחץ של האופוזיציה חידד את הויכוח בתוך ה-Central Committee של מפלגת השילטון ה- EPRDF. האגף הקיצוני ב-TPLF דרש להגביר את הלחץ על האופוזיציה. אבל מצא את עצמו במיעוט מול חזית משותפת אורומו-אמהרית בתוך מפלגת השילטון. ובהצבעה גורלית שנערכה בסוף 2017 הוחלט שאת היילה מריאם יחליף פוליטיקאי משבט האורומו מתוך הנחה שאורומו ייטיב להתמודד עם דרישות גוברות והולכות של האורומו ליותר השתתפות בתהליך הפוליטי ממנו הודרו בהיסטוריה האתיופית המודרנית.
באפריל 2018 מונה רוה"מ חדש לאתיופיה Abiy Ahmed Ali. המשתייך לאורומו שהוא השבט הגדול באתיופיה (מונה כ-40 מיליון איש ומהווה 34% אחוז מהאוכלוסיה).
מאז מונה הספיק אבי אחמד - רוה"מ אתיופיה לחתום על הסכם שלום עם אריתריאה – עמה אתיופיה במלחמה מאז שנת 1998, שיחרר אלפי עצורים פוליטיים, הפסיק מידית את רדיפת כל קבוצות האופוזיציה, אפשר לקבוצות אופוזיציה לחזור לאתיופיה.
הוא הפך סדרי עולם אפשר למנהיגי ה-OLF - Oromo Liberation front לחזור מגלות באסמרה וחרטום - לקבלת פנים סוערת. ואמור היה להתחיל שלב חדש – מאבק פוליטי במשטר רב מפלגתי בבחירות שאמורות היו להערך בקיץ 2020.
כל זה היה בהתחלה. דיי מהר זה השתנה. אביי הרחיק את ה-TPLF מעמדות כוח בשירותי הביטחון והצבא. זרק אחרים לכלא. והקים בסוף 2019 מפלגה חדשה (פרוספריטי) שבה ל-TPLF לא נמצא מקום. שם בנקודה זאת נפרדו דרכי רוה"מ אביי וה-TPLF.
ה-TPLF קיבל באופן קשה מאוד את הדחתו מהשלטון. במקום להציג חזון חדש למפלגה שהודחה מהשילטון ושהתמקדה בניהול מחוז טיגריי - הוא היה עסוק בעבר, התעקש להגן על חלק מבכירי האירגון שהפכו מבוקשים על ידי הממשלה בשל חלקם בדיכוי אלים של הפגנות ושמצאו מקלט במחוז טיגריי.
הבחירות הכלליות שתוכננו הקיץ באתיופיה בוטלו בגלל הקורונה. ובספטמבר 2020 ערך ה-TPLF בחירות במחוז טיגריי וגם זכה ב-99% מהקולות. המהלך התפרש כהתרסה. הממשלה מצידה הפסיקה לתקצב את המחוז.
מנהיגי אתיופיה ומחוז טיגריי – מכירים היטב אלו את אלה. לא סתם מכירים. הם שירתו ביחד וההכירות אינטימית. אבל היכרות זו לא נוצלה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם והחרפת הצעדים היית הדדית.
לא בטוח שה-TPLF ורוה"מ אתיופיה אביי רצו מלחמה. אבל מלחמה הם קיבלו.
בתחילת נובמבר 2020 פרצה המלחמה.