אילנה אבג'ה עלתה מאתיופיה בגיל שמונה עם סבתא שגידלה אותה כאם. אחרי מסע לא פשוט וכאמא יחידנית לשתי בנות, החליטה שמגיע לה יותר טוב. היא השתקעה בכרמיאל והיום לומדת לתואר ראשון ופניה לתואר שני. "עם הרבה רצון ואמונה הכל אפשרי".
למרות החיים הקשים ללא הורים, התהפוכות, חיי הרחוב, זוגיות בלתי אפשרית, אימהות מוקדמת, אילנה אבג'ה מכרמיאל היא סטודנטית מצליחה לתואר ראשון בעבודה סוציאלית, אימא מוצלחת לשתי בנות מקסימות, וכבר מתכננת את הלימודים לתואר שני. זה סיפור אופטימי על גבורה, התמדה, רצון לבנות חיים חדשים ויכולת להצליח כנגד כל הסיכויים.
אבג'ה, בת 36, ילידת אתיופיה, עלתה לארץ בגיל שמונה בשנת 1992 ביחד עם סבתה וילדיה. "סבתי נאלצה להותיר את כל חייה מאחור על מנת להגשים את החלום ולעלות לארץ הקודש. יש לי זיכרונות די יפים מהעלייה לארץ, למרות המסע המפרך והמטלטל, את הדרך לישראל התחלנו מהכפר שחיינו בו אווטגהו, הלכנו מספר ימים עד שהגענו למקום שקוראים לו טדה. משם המשכנו באוטובוס לאדיס אבבה ולאחר חודשיים הגענו לארץ והתמקמנו במלון שלום בירושלים".
ההורים שלה התגרשו כשאמא שלה נשאה אותה ברחמה ואת אבא שלה לא זכתה להכיר. "אימא שלי נפטרה כשהייתי בת חצי שנה. לא היו לי אחים. אני בת יחידה. מאז סבתא שלי, שתבדל לחיים ארוכים, לקחה אותי תחת חסותה וגידלה אותי יחד עם ילדיה, שהיו הדודים שלי. גדלתי כאחותם ולסבתא קראתי אמא. היא גם הייתה זאת שסיפרה לי שאבי אינו בחיים".
אחרי ארבעה חודשים במלון שלום עברו לדימונה. "בהתחלה כמובן שלא היה פשוט כי לא הייתה שפה והיינו צריכים להסתגל למקום ובכלל להכל. למדתי כיתה ג' ד' בבית ספר בן עטר, מאוד אהבתי את הבית ספר, היו לי הרבה חברים ולא הרגשתי שונה מאף אחד למרות שהייתי אתיופית יחידה בכיתה. משם אחרי שנתיים עברנו לקריית מלאכי, שם השתלבתי בבית הספר הראל בכיתה ה' ושנה לאחר מכן בכיתה ו' עברתי לבית ספר נצח ישראל. ככה סיימתי את לימודי היסודי.
משם המשכתי לחטיבה בתיכון אמי"ת – מקיף דתי עד כיתה ט' כולל. אני חושבת שאז הייתי בת טיפש עשרה כמו כולם, התקשיתי לשבת וללמוד. לכיתות התיכון בקושי הגעתי ולא סיימתי 12 שנות לימוד".
מה עשית כשלא הגעת לבית הספר?
"הייתי בת 16, גיליתי שאבא שלי בדרך לארץ, כשאני גדלתי בידיעה שאני יתומה משני הוריי. הרגשתי שקיבלתי סטירה מכל האנשים שהיו סביבי, מאותם אנשים שסמכתי והאמנתי בהם. התחלתי למרוד והייתי מבלה יותר בחוץ עם חברים מאשר בבית או בלימודים. הפסקתי ללמוד בכיתה י' ובי"ב כבר לא נראיתי בבית הספר כמעט בכלל. סיימתי עם בגרות חלקית".
המשפחה גרה אז בקרית מלאכי, בבית אחד עם סבתא והדודים – אחים, שתי אחיות גדולות יותר התחתנו ועברו לגור בגן יבנה. סבא לא היה בתמונה שכן עוד באתיופיה הם התגרשו והסבא בנה משפחה אחרת. בתקופה זאת הייתה אבג'ה מטופלת ברווחה, על ידי עובדת סוציאלית לנערות בסיכון. "בגלל ההסתובבויות שלי בחוץ".
לפני גיל 18 היא הכירה את מי שעתיד להיות בן זוגה, אבי בנותיה, שניהם בגיל גיוס. הם התגייסו והמשיכו את הקשר בתקופת השירות הצבאי.
"בשירות הצבאי הגעתי לסדיר בתור שקמיסטית, זאת הייתה החוויה הכי כיפית שהייתה לי באותה תקופה".
עם שחרורה מהצבא, פנתה למספר מוסדות במטרה לבדוק אפשרות ללימודים, בדגש על תואר אקדמאי, אך נראה כי הזמן לא הבשיל עדיין: "בורא עולם החליט שכנראה זה לא הזמן, כיוון אותי לתואר אחר, לא פחות חשוב – התואר אימא".
תואר ראשון באמהות
באותה עת כשהפכה לאם בעצמה, לשתי בנות בהפרשי גיל קטנים, המשיכה להתגורר בבית סבתה, כאשר בן זוגה המשיך להתגורר בבית הוריו. או כפי שהיטיבה לתאר: "היינו בזוגיות לא ממוסדת".
הייתה זו סבתא שביקשה ממנה לעזוב את הבית ולדאוג לעצמה ולשתי בנותיה, מה שהביא אותה לשכור דירה. נעשה ניסיון מצד שני בני הזוג לגור ביחד אבל זה לא צלח. "אפשר לומר שעוד מאז שהייתי אם יחידנית לא הייתה לי עזרה. זאת הייתה תקופה שחורה בחיי של שינה בעמידה ועמידה באתגרים קשים של החיים. ביום בהיר, התעוררתי והבנתי שמגיעים לי חיים חדשים. עזבתי את הזוגיות הלא בריאה ועברתי צפונה. כרמיאל הייתה הבחירה כי רציתי לשקם את חיי, להתרחק מהכל".
בתחילת דרכה החדשה בכרמיאל עבדה בעבודות מזדמנות אך נושא הלימודים בער בעצמותיה. "ידעתי שזה לא בשבילי ואני חייבת ללמוד. זה היה החלום שלי וידעתי שאני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית".
הרצון לבנות חיים חדשים הוביל אותה להירשם למכינה וללימודי עבודה סוציאלית במכללה האקדמית צפת. "הייתי מגובשת בדעתי ללמוד עבודה סוציאלית מהמקום של סגירת מעגל ומתוך ידיעה פנימית שזה מה שייתן לי סיפוק ושאני יכולה לתת ולהכיל מאותן החוויות וניסיון חיים שלי".
כעת היא מסיימת את השנה השנייה ללימודים ומשלבת עבודה עם נפגעי נפש בחברת מתן. "כאם חד הורית לשתי בנות מתבגרות זה לא פשוט. לשלב את הלימודים ביחד עם גידול הילדות ללא כל עזרה, אך אני מאמינה שעם יש כוח רצון ואמונה הכול אפשרי. אני מאוד גאה בילדות שלי, משתדלת להיות אימא טובה ולהיות שם כשהן צריכות אותי, הן נותנות לי כוח להמשיך ולא לוותר לעצמי".
ממי את שואבת השראה?
"היו לי שתי דמויות להשראה בחיי. אחת מהן היא עובדת סוציאלית שהייתה לי כשהייתי נערה, אורטל שיאן, בחיים אני לא אשכח אותה. היא הייתה איתי בתקופה הכי קשה בחיי , תמכה בי וכיוונה כשצריך ולא עזבה אותי לרגע. דמות נוספת היא מלכה יצחק מנהלת המעון הרב תכליתי של נשות חרות בקרית מלאכי. הילדות שלי היו במעון אצלה, אישה משכמה ומעלה שעזרה לי מאוד ולא ויתרה לי ולא עליי. בזכות שתי נשים אלה בחיי הבנתי שיש אנשים טובים בדרך שבאמת רוצים לעזור מהלב ועושים זאת ללא אינטרס. בזכותן אני כאן היום ואני אסירת תודה להן".
מה עם זוגיות?
"היום אני רוצה להתמקד ולהצליח בלימודים. אני מרגישה שזה הדבר שאני רוצה להשקיע בו בתקופת זמן הזו. אם האחד יבוא אז זה יבוא מלמעלה".
איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
"בתחילת הקורונה נבהלתי קצת כמו כולם. אבל אני חייבת לציין שהסגר עשה לי רק טוב. זה חיבר והפגיש אותי עם עצמי. למדתי על משמעת עצמית גבוהה והתמדה בזכות הלימודים בזום וגם היה לי הרבה זמן איכות עם הילדות שלי. אני חייבת ורוצה לציין את היחס המצוין של המכללה. דאגו להתקשר באופן רציף, שאלו, היו אכפתיים. בהתחלה לא היה פשוט ללמוד באמצעות הזום. אבל התקשרו ונתנו לי טיפים איך ללמוד, זה מאוד עזר לי. למדתי גם כמה חשוב לשלב תזונה נכונה עם ספורט, ובסופו של דבר הבריאות מעל הכל".
מה את רוצה לעשות כשתסיימי ללמוד?
"אני רואה את עצמי עובדת סוציאלית שעובדת עם מכורים ואם זה יהיה בבית הסוהר חרמון אז בכלל זכיתי. שם אני מרגישה שיש לי מה לתת. התכנון הוא גם להמשיך ולעשות תואר שני בעבודה סוציאלית".
על השאלה האם סבלה מאפליה ענתה: "אני חושבת שאין מישהו שלא עבר אפליה כזאת או אחרת. בין אם זה בגלוי או בסמוי. אז כן היו לי מצבים שחוויתי אפליה ואני לא חושבת שזה משהו שיחלוף וייעלם לגמרי. הפחד הכי גדול שלי הוא שתימשך שנאת חינם והאפליה בין האחד לאחר, אך יש לי תקווה. לדעתי חשוב לעזור ולדחוף את צעירי העדה ללימודים אקדמאיים, בכדי שבעתיד ישתלבו במשרות בכירות במשק".