חגי ארליך,
דברים בטקס חלוקת מלגות, קרן חנן עינור, ינואר 2019.
אתיופיה – ארבעה פרקים
אני מבקש לברך את קרן חנן עינור ואת מקבלי המילגות. אפתח במשהו קצת אישי. אבי עבד בזפת. במשך חמישים שנה סלל בזפת גגות אין ספור. מלאכה שאין קשה ממנה. פרך. כנער וכבחור, ואף כסטודנט, סייעתי לו. משכתי בחבל את דליי הזפת אל הגג. בעוד שנינו נחים בצל הפיגומים היה משנן לי: "החיים הם כמו חדר המדרגות של הבניין. אל תצא לחיים מקומת המרתף. תעלה למעלה. אין מעלית. עולים במדרגות. המדרגות הן ההשכלה. תלמד. אל תצא לחיים מחלון הקומה הראשונה. גם לא מהשנייה. תעלה במעלות ההשכלה כמה שיותר גבוה. ככול שתשכיל כך יהיו חייך טובים יותר. תגור את חייך בקומה עם אור ועם נוף. היום כשאני כאן לפניכם מקבלי ומקבלות המלגות אני מתכבד לחזור על את דבריו. תעלו במדרגות. צאו לחיים מהחלון הכי גבוה שתוכלו. ככול שתרכשו דעת ומקצוע כך יאירו לכם החיים. ושוב תודה לקרן עינור המסייעת לעלייה במדרגות אלה.
את חנן עינור הכרתי ביחד עם אתיופיה. סיימתי לימודים באונ' תל-אביב, ואחר כך באוניברסיטה העברית ויצאתי לאונ' לונדון על מנת להשתלם בכתיבת דוקטורט על אתיופיה. בשנים 1970 – 1973 עשיתי בארץ ההיא כמה פעמים. אלה היו ימי שיא ביחסי ישראל ואתיופיה. כמאה משפחות ישראליות פעלו שם וקידמו את הארץ במכלול תחומים, מביטחון וצבא עד רפואה, מחקלאות ותשתיות עד תעשייה והשכלה. השגריר חנן עינור אציל הנפש ואשתו שרה, יפה וחכמה, ניצחו על הפעילות הזאת. הם היו חדורי שליחות. אתיופיה כולה הייתה חדורת תקווה.
בשתי מילים אוכל להגדיר את אתיופיה ההיא. אתיופיה של ימי הילה-סלאסה. גאווה ותקווה.
הגאווה הייתה נסוכה על פני כול. הארץ הייתה ענייה. אדיס אבבה הייתה יותר מקבצים של בקתות קש ובוץ, מאשר מבני אבן. היו בתי מלון לזרים וארמונות של הקיסר והאצולה. מתחמים מרוחקים של השגרירויות הזרות. מדרכות לא היו, רחובות סלולים היו מעטים. גם בהם היו יותר שיירות של חמורים מאשר מכוניות. חומות של פח בצבע ירוק הפרידו בין התיירים ובין מראות העוני. קבצנים לרוב הציגו לראווה נכויות ומחלות. מדי פעם, בייחוד אם היה אירוע דיפלומטי כזה או אחר, היו מגיעות משאיות עם חיילים, מעמיסות את מוכי הגורל האלה על מנת לזרוק אותם הרחק מאדיס אבבה. לעתים היה הקיסר מגיח ברולס-רויס או בקדילאק מפואר, זורק מטבעות להמונים. לפי המסורת הוא היה הקיסר ה- 225 בשושלת הסלומונית צאצאם של מלכת שבא ושלמה המלך מימי התנ"ך. אבל גם אתיופיה של אותם ימים כמו שרויה הייתה עדיין בתנ"ך. מאות כנסיות והמוני אדם עטויי לבן, שקועים בתפילות, אחוזי חרדת קודש. חגים ומועדים נחוגו בטקסים נוצריים ספוגי מסורות מהמקרא העברי. באתיופיה היה עיתון אחד, באמהרית אדיס זמן, באנגלית אתיופיאן הראלד. שום מפלגה פוליטית. סטודנטים באוניברסיטת הילה-סלאסה הרשו לעצמם רק ללחשש בסתר כנגד הפיגור הכללי. איש לא העז לומר שהקיסר איננו בחיר האלוהים. אבל לצד העוני והפחד הייתה הרבה גאווה. אנשים, נשים וגברים הילכו בראש מורם. בטוחים במקומם תחת השמש. עיניהם אומרות אלפיים שנות היסטוריה של עצמאות. בנים לארץ שידעה להגן על עצמה בפני כמה מהכוחות החזקים והתוקפניים בהיסטוריה: האסלאם האימפריאלי והאימפריאליזם האירופי. להוציא שתי אפיזודות קצרות, אתיופיה הקיסרית, לדורותיה, רק ניצחה. אצלי אישית, כסטודנט, השתלבה גאווה זאת היטב עם עבודת הדוקטורט שהכנתי. למדתי על ראס אלולה. בן איכרים שבמשך עשרים שנה, בימים ששאר אפריקה נכבשה ונרמסה ע"י אירופים, ניצח אותם שוב ושוב. מקרב דוגאלי ועד קרב אדואה. ב – 1 במארס אכן חל יום אדואה. היום הלאומי היה יום של ניצחון. מי באפריקה או אסיה של אז חגג ניצחונות? רק האתיופים. ביום אדואה שתו ההמונים, אכלו, והקשיבו לנאומים של אצילים וכמרים על אתיופיה המנצחת. מאדיס אבבה נסעתי צפונה לתיגראי ולאריתראה ללמוד עוד על ראס אלולה. ראיתי גם חבלי ארץ מוכי יובש והמוני אדם מוכי רעב, אבל גאווה הייתה בכול.
והייתה גם תקווה. התחושה הכללית הייתה שהעתיד קרוב והוא יהיה טוב. הקיסר כבר היה ישיש ומותש. הוא גם עשה דבר חשוב = בנה שכבה של משכילים, חלקם במדים חלקם אנשי בירוקרטיה. ב- 1973 היו כעשרת אלפים בוגרי אוניברסיטה באתיופיה. הם אמורים היו להנהיגה לקדמה. אדיס אבבה כבר הייתה זה כבר לבירת אפריקה כולה. הארגון לאחדות אפריקה שכן בארמון אפריקה הול. מאות נציגים של היבשת המתעוררת, בוגרי תנועות שחרור ומהפכנים, נתנו דוגמה והשראה לדור האתיופי הצעיר. כך גם מאות צעירים מארצות הברית ומערב אירופה. וכמובן גם הישראלים. הישראלים היו כאמור בכול מקום. יעילים, רעשנים, חדשנים. האתיופים נתנו בהם אמון, יותר מאשר באחרים. הישראלים הוזמנו לסייע במקומות החשובים והרגישים ביותר. לאחר ניצחון ששת הימים ב- 1967 התחזקה באתיופיה התפישה הרומנטית כי בני ישראל צאצאי שלמה יכולים הכול. רבים מהצמרת הישראלית באו ויצאו. רבין, פרס, חיים בר-לב, מי לא? מאות מאמרים באתיופיאן הראלד ובאדיס זמן פיארו את ישראל כמו הייתה מעצמה. ספרים על אקסודוס, על האיש שלנו בדמשק אלי כהן, על ניצחון ששת הימים, נמכרו בדוכנים. אתיופיה הייתה בת ברית של ישראל מול העולם הערבי והמוסלמי. מהצד האתיופי זה היה כאמור קצת רומנטי, תנ"כי. מהצד הישראלי זה היה יותר מחושב, אסטרטגי.
באחד ממסעותי צפונה הגעתי עוד ב- 1970 לכפרים היהודיים ליד גונדר. אני זוכר בקתה ועליה מגן דוד. נערה צעירה, יושבת עם תינוק בחיקה, מוכרת פסלוני חמר שחורים של אריה יהודה. למלון בגונדאר הגיע נער צנום ומכריז כי הוא בדרך לישראל. אותה עת עלה עניינם של יהודי אתיופיה – אז רווח המונח "פלאשים" -- בקושי על סדר היום הישראלי. הרבנות הראשית טרם הכירה ביהדותם. הילה-סלאסה דווקא הכיר ביהדותם אבל לא היה מוכן לדבר על זכותם לצאת מארצו. הוא היה חד-משמעי: הפלשים חלק מאתיופיה, ארץ רבת עמים ודתות. ממשלות ישראל לא הרבו להציק לקיסר בעניין זה. השגריר עינור ניסה ככול יכולתו. הקיסר היה מפנה אותו לשרים ונכבדים שהיו ממוצא יהודי, כמו תדסה יעקוב, והם צננו את רוחו. בני העדה, אמרו, יתקדמו ויהיו אתיופים כמוהם, נוצרים למחצה. השגרירות והסוכנות סייעו בחינוך עברי אבל לא במישרין. לימים מצאתי מכתב נרגז של חנן עינור למשרד החוץ בירושלים: "אנחנו מעוררים ציפיות אצל צעירי העדה אבל בפועל לא יכולים ולא מנסים להעלותם. זורעים אשליות שווא".
בתוך כך נקלע כול הקשר הישראלי – אתיופי למשבר. בארגון לאחדות אפריקה התגברו קולות הערבים והמוסלמים. הם איימו להעביר את מרכז הארגון מאדיס אבבה, אלא אם כן תנתק אתיופיה את קשריה עם ישראל. הערבים בראשות מלך סעודיה הבטיחו כספים. קדאפי הלובי איים על הקיסר בגסות. סאדאת המצרי הפעיל עליו לחצים. יום לאחר תום מלחמת יום הכיפורים בגד היילה-סלאסה בישראל, ניתק את היחסים, וגירש את עשרות המומחים הישראלים.
בכך זירז הקיסר את נפילתו שלו. הבגידה בישראל החמירה את המשבר באליטה הנוצרית. היא ממילא הייתה שרויה בבלבול. צמרת הצבא לא ידעה מה נעשה ביחידות הגדודיות. יצא לי פעם להיות נוכח בפגישה של היועצים הישראלים בגדודי הצבא. הם הזמינו אותי להרצות ונשארתי לשמוע. היו 36 גדודים בארבע הדיביזיות של הצבא. בכול אחד מהם פעל ישראלי. קצינים צעירים שחיו עם עמיתיהם האתיופים בשדה. עם הסגנים והסרנים, לא עם הקולונלים. בישיבה דווחו כול אחד על גדודו. איך מתאמנים, איך מתלוננים על הבכירים המושחתים. הישראלים ידעו הכול. הם גם דאגו לכול: שתגיע הספקה, שיהיו מים ראויים לשתייה. אחרי שסולקו בסוף אוקטובר 1973 לא היה מי שידאג לפלוגות הצבא בשטח. לא היה גם מי שידווח לצמרת המשטר על מה שקורה בקרב היחידות הלוחמות. המשטר כולו שילם על כך, ודי מהר. המהפכה שפרצה הייתה אכזרית. כול הצמרת הישנה נרצחה, על ידי מפקדי הפלוגות הללו. לבסוף גם הקיסר עצמו נרצח ונקבר בסתר, קבורת חמור.
אתיופיה ההיא נעלמה לבלי שוב. רב-סרן מנגיסתו הילה-מרים הנהיג משטר סטלינסטי, ניסה לעקור את אתיופיה מעברה הדתי-רוחני ולבנותה מחדש על סוציאליזם קשוח, יבוא מברית המועצות ולימים אפילו מצפון קוריאה. בכך נפתח פרק שני. שבתי ונכנסתי לאתיופיה בימיו, בין 1974 ל – 1991. זאת כמו הייתה ארץ אחרת. האווירה התנ"כית נעלמה, ואתה נעלמו גם הגאווה והתקווה. האנשים הילכו מוכי פחד. חוששים אפילו להתלחש בבתי הקפה. טרור ומלחמות אחים. העוני החליף צורה, ונהיה קשה הרבה יותר. הנחמה שהייתה בתפילות סולקה, התקווה כי לאחר הקיסר תבוא דמוקרטיה וקידמה – נגוזה. היה זה פרק קודר בתולדות הארץ.
מנגיסתו ואנשיו כבר לא התייחסו לישראל במונחים רומנטיים. בתחילה הזמינו את הישראלים מחדש כי ביקשו את סיועם. לאחר מכן נשענו על הסובייטים וניתקו מגע. לי התמזל המזל. התקבלתי כהיסטוריון ויכולתי לראות את הארץ. גם להיווכח כיצד מעצים המשטר את האומללות וכיצד הוא מנסה להסתיר את הרעב והמוות.
בינתיים השתנו דברים גם בישראל. הרב עובדיה הכיר ביהדות ביתא ישראל, ושלמה הלל החל לפעול להכרה בזכותם לחוק השבות. ישראל היא שחזרה לשורשיה התנ"כיים הקדומים. הערך האסטרטגי של אתיופיה ירד – ישראל החלה במגעים לקראת שלום עם מצרים. למרכז סדר היום הישראלי בהקשר האתיופי עלה העניין היהודי. "הביאו לי את יהודי אתיופיה" הורה מנחם בגין לראשי המוסד הישראלי. בשיתוף פעולה עם יהדות ארצות הברית ושאר העולם, ובחלוציות בני העדה באתיופיה עצמה, התנהלו מבצעי העלייה. מבצע משה ומבצע שלמה. על כול זאת כבר סופר ועוד יסופר. אחת העתיקות בקהילות ישראל שבה ונשתלה בארץ.
ב- 1991 סולק גם משטרו של מנגיסתו הילה-מרים ונפתח פרק שלישי. המהפכנים באו מתיגראי, ממחוזו של ראס אלולה וראשיהם קיבלו אותי בהוקרה. שוב נכנסתי ובאתי מדי שנה כמעט. ראיתי את הפרק השלישי של אתיופיה בימינו. יחסית לשני קודמיו הוא עמד בסימן שיפור. הארץ נבנתה מחדש כפדרציה על בסיס היגיון אתני. היא נפתחה למיגוונה הפנימי ולעולם הרחב. גם למוסלמים, שהם קרוב למחצית הארץ. מלחמות האחים נרגעו, הכלכלה החלה להתאושש. אפילו לצמוח, עם כול כאבי הצמיחה המלווים גידול מהיר. הסכר על הנילוס הכחול הולך ומוקם, והוא יבטיח חשמל להמשך הפיתוח. היו ונשארו גם קשיים ומצוקות. משטר הנשען על הגמוניה של קבוצת מיעוט חמושה עורר התנגדויות ולא בחל בכוחנות. ב – 2012 מת המנהיג החזק מלס זינאווי. באתי ויצאתי, ראיתי את הטוב ואת הפחות טוב. הארץ שינתה פניה. מצד אחד תנופת פיתוח. אדיס אבבה כבר איננה העיר המנומנמת עם רחובות חול ושיירות חמורים כבימי הקיסר. גם לא עיר עצובה תחת עוצר כמו בימי מנגיסתו. העיר כיום היא אתר בניה אחד גדול, פקק תנועה רועש. מיליוני ילדים צועדים כול בוקר לבתי הספר. הם עולים ויעלו במדרגות ההשכלה. עשרות עיתונים, ארגונים, תנועות פוליטיות משמיעים קולות מכול עבר. כול זאת לצד התפוצצות אוכלוסייה, העמקת פערים, מצוקות חדשות, ציפיות גדולות, תסכולים ומרירות. אתיופיה נעה קדימה. עתים בעצלתיים, עתים במהירות מופרזת.
באפריל 2018 נפתח פרק רביעי. הוא ממש בראשיתו. ראש הממשלה הכריזמתי, אביי אחמד, מיצג דור צעיר ומשכיל, הוא איש צבא, איש אקדמיה, עם רקע של עם האורומו ועם האמהרה, ומדבר גם תיגריניה. יש לו רקע נוצרי ורקע אסלאמי. אביי מנסה ואף מצליח לעשות שלום באזור, ושלום בבית, ויש לו גם הומור. איך יתפתח פרק זה בתולדות אתיופיה, עוד נראה.
אנו נמצאים ביד בן-צבי, משכנו של נשיא ישראל השני. ביוני 1942 היה יצחק בן-צבי לאחד ממקימי "הוועד להשבת נידחי ישראל הפלשים לצור מחצבתם". כנשיא ישראל, בשנים 1952 – 1963, עשה יצחק בן-צבי כמיטב יכולתו להכיר ביהדות העדה ולהעלותה ארצה. חזונו התממש ועינינו הרואות. דור צעיר ומשכיל מייצג את כול היפה בעדת ביתא ישראל.
גאווה ותקווה. עלו והצליחו!