ברקה דנקו

ברקה דנקו

תואר שני במדעי המדינה, מדיניות ציבורית ומשאבי אנוש

לאורך השיחה שלנו ברקה דואגת לייחס את ההצלחה שלה לתמיכה לה זכתה מקרן עינור. היא שבה ומודה לארגון על התמיכה בה לאורך הקריירה האקדמית שלה ועל כך שהקרן היוותה עבורה תמריץ מרכזי לשוב ללימודים ולסיים את התואר השני שלה.
ברקה משתפת אותי בסיפור חייה בהתלהבות ובחיוביות. היא שמחה, מלאת ביטחון ומדברת במעין ניגון לירי זורם של הוקרת תודה על כל הטוב שבחייה.
ברקה נולדה בכפר גוררה (Gourrere) באתיופיה. בשנת 1991, בהיותה בת 10, היא עלתה יחד עם הוריה ואחותה הקטנה לארץ במבצע שלמה. לפני עלייתה לארץ, בשנת 1989, משפחתה עשתה את דרכה לאדיס אבבה, שם שהתה בדיור זמני במשך כשנתיים, עד לקבלת היתר לעלות ארצה. היא זוכרת את היום שבו היא ומשפחתה עזבו את הכפר כיום שמח. בשונה ממשפחות אחרות באותה התקופה, משפחתה לא הסתירה את כוונותיה לעזוב. חברי משפחתה לא פחדו והצליחו לצאת למסע במהלך שעות היום בעזרת גבר נוצרי שקיבל תשלום בתמורה לכך שידאג להם לאורך הדרך.
לכתחילה, ברקה ומשפחתה נשלחו למרכז קליטה במכמורת, יישוב יפהפה לאורך קו החוף הישראלי. היא נזכרת כיצד השקיעות המרהיבות והמים הצלולים בצבע כחול-ירקרק העניקו להוריה תחושת שלווה. היא החלה ללמוד שיעורי אולפן בעברית עם עולים חדשים נוספים מאתיופיה. בשנה לאחר מכן היא החלה ללמוד בכיתה ה' עם עברית דלה. היא חוותה פערים תרבותיים לצד מוטיבציה גדולה ללמוד ולהשתלב בקרב חבריה הישראלים בני המקום. היא תיארה תקופת מעבר זו ברגשות מעורבים. אותה תקופה היתה מאתגרת כיוון שסבתא שלה חלתה, אך במקביל היא זוכרת לחיוב את העזרה שהעניקו לה חברי הצוות במרכז הקליטה של מכמורת וזוכרת לטובה כיצד דודתה עזרה לה "ללמוד את התרבות", כמי שעלתה לארץ לפניה עם קרובי משפחה אחרים. משפחתה של ברקה עברה ממרכז הקליטה לחצרות חפר, בקרבת מקום, והתגוררה בקרוואן במשך שנתיים. לאחר מכן, בעזרת סיוע ממשלתי, משפחתה קנתה בית בחדרה, עיר גדולה עם אוכלוסייה גדולה של עולי אתיופיה.
ברקה למדה בחטיבת ביניים דתית לבנות בחדרה ולאחר מכן בתיכון, למדה בפנימייה של אולפנת קדומים בשומרון במסלול של לימודי מחשבים וזאת על אף שמשפחות אתיופיות רבות התנגדו לכך שילדיהם יתגוררו מחוץ לבית. ברקה זוכרת את החוויה כחיובית וכזמן שבו החלה להתעניין במחשבים. ברקה נאלצה לדאוג לעצמה באותן השנים ללא ליווי הוריה. היא מתארת כיצד חשה שהמעבר לארץ היה עבורה פשוט בהרבה בהשוואה לדור של הוריה.

בירק ממשיכה לספר אודות אח, זו שנולד באדיס ושלושת אחיה\אחיותיה הצעירים יותר, שנולדו בארץ. היא מספרת כיצד אחיה "הפכו לישראלים" בקלות ועל ההבדלים בין הקשר של אחיה להוריה לבין הקשר שלה עם הוריה. "אני מסוגלת להזדהות עם העובדה שהוריי גרו באתיופיה בדרכים שאחיי הקטנים לא מסוגלים להבין. זו מנטאליות שונה" היא מסבירה.

בשנת 2000 ברקה החלה שירות לאומי בתחום החינוך בחיפה, ופשוט נהנתה! במהלך השירות היא חשה תחושת שליחות והייתה להוטה לתרום למדינה. לאחר שירותה, היא לקחה, לדבריה, את "הצעד ההגיוני הבא" והחלה ללמוד בתוכנית מערכות מידע במשך שלוש שנים בירושלים. היא נקלעת לקשיים כלכליים ופנתה לקרן עינור בבקשת סיוע. ברקה מתארת בהתלהבות כיצד התמיכה האדירה של הארגון היתה בעלת חשיבות מכרעת עבורה והשפיעה על המוטיבציה שלה להצליח.

זמן קצר לאחר מכן, היא התחתנה עם בן זוגה, החלה לגדל את חמשת ילדיהם ועברה לגור באשדוד, קרוב לים. ברקה עבדה במגוון תפקידים עד שמצאה "את מקומה" במחלקת שירותי התעסוקה ב-2007, המקום בו היא עובדת עד היום. ברקה נעצרת, כאילו היא נעורה מחלום ומצהירה: "ידעתי שאשוב יום אחד ללימודים וידעתי שזה יהיה בזכות קרן עינור!" היא עומדת על כך שלאורך עשר השנים האחרונות היא נאחזה בחלום שלה להצליח והגיעה למקום שבו היא נמצאת היום גם בזכות הקרן.
מהשיחה שלנו ניכר שהיא אישה חזקה, שפועלת לאור ערכים, זהות ותחושת יעוד. אפילו הבחירה שלה לאמץ חזרה את שמה האמהרי "ברקה", על אף שישראלים קראו לה במשך שנים בשם 'ברכה'… מעידה על תחושת העצמי שיש לה ועל האמונה שלה בעצמה.
"אישה אתיופית שעולה לארץ בגיל 10, חולמת חלומות גדולים ומצליחה לסיים תואר שני!" היא מצהירה בגאווה, ובצדק.
בשנת 2013 לברקה היה דחף לשוב ללימודים כדי להשלים תואר שני במדעי המדינה, מדיניות ציבורית ומשאבי אנוש.
בירק מדגישה שהשיחות החודשיות והתמיכה הבלתי פוסקת של קרן עינור היוו עבורה גורם משמעותי בהנעה שלה להשלים שני תארים תוך כדי גידול ילדיה.
בסוף שנת 2016, לאחר שסיימה לימודי תואר שני, ברקה שלחה מכתב לקרן עינור ובו הביעה הוקרת תודה עמוקה וגאווה על מה שהצליחה להגשים. היא נצרה את החלום שלה, מימשה אותו, וצלחה את האתגרים בדרך. ואנחנו, בקרן עינור, גאים בה מאד!

מלגאים נוספים

עיזרו לנו ותרמו היום

עיזרו לנו לחזק וליצור דור עתיד איכותי , יחד נוכל להעניק עתיד טוב יותר.