הנדסאית מיכשור רפואי ותואר שני
הי, אני אסתר טפרה והיום אני גאה מתמיד.היום חנכנו בהדסה הר-הצופים את יחידת צנתורי הלב החדשה, בה אני משמשת טכנאית צנתורים ראשית. אני, אסתר שעלתה לארץ מגונדר שבאתיופיה כשהייתי בת 9.
אסתר שעשתה זאת לבד, ללא אמא ואבא וששת האחים שלי שממשלת אתיופיה סירבה את יציאתם. ילדה שהוצמדה ברגע אחד למשפחה לא מוכרת כדי שתלווה אותה לישראל, שלא ידעה חצי מילה באנגלית או בעברית, שפחדה להרדם בטיסות לארץ ישראל אפילו לשנייה כדי שחלילה לא ישכחו אותה בדרך…
אני אסתר שהגיעה לשדה התעופה בן גוריון, ונשלחה במונית עם נהג שבידו פתק עם שמות בני משפחתי בשכונת גילה בירושלים. שיחד איתו נסעה ברחובות השכונה וחיפשה ״משפחה אתיופית שגרה ממש כאן״, כשהמשפחה בכלל לא יודעת שאני מגיעה…
היום, גאה מתמיד. על הדרך הארוכה שעשתה אותה ילדה בת 9, שהחלה ללמוד עברית ואנגלית בירושלים, לצרף מילה אל מילה והחלה לחלום. חלמה להיות מישהי, להתקדם, ללמוד. שבחרה להיות הנדסאית מיכשור רפואי וללמוד גם לתואר שני. ששמחה כל כך על האפשרויות שניתנו לי כאן, להשתלב בבית החולים הדסה – תחילה בסטאז׳ ואז כעובדת מן המניין, ממש חלק מהצוות הרפואי.
עבדתי כטכנאית טיפול נשימתי בעין כרם במשך 14 שנים ואז הוצע לי להיות הטכנאית הראשית של יחידת צנתורי הלב החדשה בהדסה הר הצופים. ד״ר רוני אלקלעי מנהל היחידה קיבל אותי לתפקיד ואני, מדלגת בין כל שלב בחיים, מתקדמת מתפקיד לתפקיד, ולא מאמינה. לא מאמינה להצלחה האישית שלי שבכל פעם מפתיעה מחדש, לא מאמינה שלוקחת על עצמי כל כך הרבה. לא פעם שאלתי את עצמי ״מה את עושה?? להקים עם הצוות יחידת צנתורים שלמה וחדשה מן היסוד? להתחיל וללמוד תחום חדש? לאיזה צרה את מכניסה את עצמך״? אבל זו אני, שואפת ומחפשת אתגרים, בדיוק כמו אותה ילדה בת 9 שעלתה לארץ לבדה. שלא חלמה שיום יבוא והיא תהיה מי שעובדת מול ספקים ואנשי המקצוע שמקימים כאן מערך שלם, ותהיה לחלק ממי שמצילים פה בהדסה חיים.
מביטה לאחור ולא מאמינה. מביטה קדימה ויודעת שיש לי עוד המון לעשות….
