תואר שני בטיפול בריקוד ותנועה בסמינר דויד ילין בירושלים

טביעות חול בליבנו: מסע של מחול ושירה.
בהביטנו על ליאורה לא ניתן לשער את הסבל והרעב שהיו מנת חלקה. העור הבוהק והחלק, עיניה הזורחות והחיוך הכובש, מאירים את פניה כמו שמה.ליאורה עברה את מסע חייה וההישרדות חקוקה בנשמתה. התשוקה שלה לחיים והחיוניות זורמים לתוך החדר עם בואה.
ליאורה מתארת את המסע בסודן והמחשבות שלי נודדות לדימויים שהיא מייצרת – סיפור מלא צבעים של אובדן וגעגועים, כוח האמונה ושירה. כאמנית היא צובעת בזהירות את קווי חייה- הילדות, הנעורים ושנותיה הראשונות כבוגרת ומזמינה את כולנו להאזין עם ליבנו.
ליאורה היא אישה, שלמרות גילה הצעיר, חוותה כל כך הרבה, אך משתפת את הסביבה רק בשמחה, בחום וברצון העז להמשיך כנגד כל הסיכויים עם המחול והשירה. קולה והתובנות שלה מעידים על העוצמה והמחויבות כמו הורה המטפח את ילדו.
היא החוט המקשר בין הדורות הקודמים לילדיה.
ליאורה היא מלגאית קרן חנן עינור זו השנה השניה. היא מדברת על בתודה ובהערכה לאלה שתמכו בה.
ליאורה מביעה רגשי תודה לקרן חנן עינור לתמיכתכם הממושכת בשנים רבות. יחדיו היא ממשת את הפוטנציאל שלה והיא מתמלאת ביטחון וגאווה בלימודיה.
בדרך המכובדת בה היא מגדלת את ילדיה ובתרומתה לקהילה סביבה, ללא ספק הנתינה היא חלק מחייה.
ליאורה מגוללת את המאורעות של 1984 , השנה בה עלתה לישראל על גב אמה בגיל שנה וחצי ביחד עם אחותה. היא מספרת על 8 החודשים בהם שהו במחנות הפליטים בסודן, הבכי שלה מרעב והמוות העצוב של אחיה בן הארבע, שנעלם לאחר שיצא לחפש מזון למשפחתו.
אביה נשאר מאחור באתיופיה כיון שהיה חייל בצבא. הם איבדו איתו קשר והוא נשאר כזיכרון מעומעם וליאורה לא מזהה אותו כאשר הם מתאחדים אחרי 6 שנים כשהיא כבר בכיתה ב' בבית ספר בישראל.
ליאורה זוכרת את הכוחות של אמה להמשיך ולהתקדם למרות שנפרדו מהקבוצה ואת אמה מרגיעה אותה כשבכתה מרעב.
דרך הכאב זורחת קרן של תקוה.
ליאורה מספרת ששמה באמהרית "בייצ'ש" פירושו "חבל שלא ראתה אותך" מתייחס לסבתה שנפטרה לפני לידתה. היא נזכרת בגאווה גם בשם שנתן לה אביה "טיהון" – תפילה לחיים במסע לישראל.
על מנת לשרוד את תלאות הדרך אמא של ליאורה עונדת צלב ומצטרפת לקבוצה הבאה עד שהם מגיעים למחנות, משם הם נוסעים בלילה במשאית המביאה אותם ל"ציפור" גדולה , אשר תציל אותם ותטיס אותם לארץ עליה חלמו ולהגשמת החלום של שיבה לציון.
המשפחה נשלחת למרכז הקליטה בנהריה. החיים בישראל לא היו תמיד קלים – ההתמודדות עם שפה חדשה ושוני תרבותי הוא לא פשוט. ב- 1985 המשפחה עוברת לגור בקרית ים בדירה משלהם והילדים הולכים למסגרות חינוך דתיות.
ליאורה החלה לסבול מבעיות נשימתיות כתוצאה מהחול אותו נשמה במסע בסודן. למרות גילה הצעיר היא מתעקשת שיש לה זיכרונות בהירים מהתקופה.
ליאורה מספרת על המפגש עם אביה ומשפחתו החדשה. לאחר שנותק הקשר עם אמה של ליאורה, אביה נישא מחדש ונולדו לו ילדים חדשים והם כולם בקשר קרוב. היא מדברת על אביה בהערצה רבה, גם זמר וגם עובד עם הקהילה, איש כריזמטי. למרבה הצער נפטר לפני מספר שנים לאחר אחת הנסיעות שלו לאתיופיה. ליאורה שומרת על קשר קרוב עם אשתו ואחיה הצעירים.
מגיל צעיר היו לליאורה נטיות אומנותיות. היא אהבה לשיר ולרקוד והשתוקקה לבטא את נשמתה האומנותית. במסגרת כל שנות לימודיה פיתחה ליאורה את יכולותיה עד כמה שהתאפשר במסגרות הדתיות.
לאחר הבגרות ליאורה התנדבה לשרות לאומי ושירתה ברובע היהודי בעיר העתיקה בטיפול בנוער יוצא אתיופיה באחת המסגרות. היא מתלהבת מאוד כשהיא מספרת על החוויות שלה ועל היכולות שגילתה בעצמה לעזור לעולים חדשים אחרים. במיוחד בקשר שיצרה עם אחד הנערים שהיה מועמד לשליחה למוסד סגור ואיך התקדם מאוד בשנה בה עבדה איתו.
היא משדרת אופטימיות ורצון עז לא ליפול למלכודת של האפליה. זהו מסר של 'היה טוב ועשה טוב' ולא לאפשר לאנשים שרוצים להרע להיכנס לחיים שלנו.
ליאורה מדברת על הכאב והקושי ביחד עם מסר עמוק שעבר מאמה – תמיד להמשיך קדימה. היא מתייחסת למחאה של הקיץ האחרון של צעירים יוצאי אתיופיה כמסר פוליטי ואישי לציבור וכתודה לדור שהביא אותנו עד הלום.
ליאורה החלה במסלול האקדמי שלה בלימודי חינוך מיוחד ומוסיקה ולומדת לנגן בפסנתר. דרך המורה לפסנתר הצטרפה לקהילה של מוסיקאים וסטודנטים למוסיקה שנתבקשו להופיע בפני הדאלי-למה . היא בחרה בשיר נשמה באמהרית ועברית ומתייחסת לארוע זה כארוע מכונן בקריירה המקצועית שלה.
ב- 2006 ליאורה פוגשת את בן זוגה והם מתחתנים, מוסיקאי רגאיי ורוק אותו פגשה כשהצטרפה ללהקה שלו. נולדו להם ביחד 5 ילדים מגיל שנה עד תשע. פניה אורו כשהיא מספרת על ילדיה כשהגדולה נקראת נשמה. ברור לעין כשכל מה שקשור לליאורה ומשפחתה הוא מהנשמה. כשהילדים היו צעירים ליאורה עבדה כמורה לחינוך מיוחד בבית ספר יסודי וחטיבת ביניים. כיום ליאורה מחפשת את השינוי שיביא לידי ביטוי את מאווייה הכמוסים.
היא החלה להיות מעורבת יותר במחול ותנועה מתוך הבנה של ההשפעה שיש לתנועה על הגוף.
התנועה היא דרך לשחרר את הגוף ממתחים ודרך להנאה. היא מגלה את "הריקוד שלי" ואת הסקרנות ללמוד יותר. היא מתקבלת לבית הספר לריקוד "הללו" והתנועה הופכת לדרך חדשה להבעה. היא הוסמכה כמדריכת אימפרוביזציה וריקודי בטן, הצטרפה ללהקה מקומית ומופיעה בפני קהלים שונים. דרך האימפרוביזציה היא רואה איך אנשים מתחברים לעצמם בצורה יותר משמעותית ויש לה היכולת להתאים את השיטה לקהלים איתם היא עובדת.
ליאורה מחליטה להתחיל במסלול אקדמי לתואר שני בטיפול בריקוד ותנועה בסמינר דויד ילין בירושלים.
משהו מתוכה נפגש שוב עם הילדה הקטנה מהעבר, הניזונה מחלב אימה ודימוי זה צרוב בנפשה.
ליאורה שואפת להיות דוגמא למשפחתה ולקהילה. היא מדברת על נתינה ועזרה לאחרים כמו שהמלגה מהקרן עוזרת לה. היא פעילה בקבוצות סטודנטים של ישראלים יוצאי אתיופיה במכללה ועוזרת לסטודנטים חדשים.
ליאורה, עדיין מאוד צעירה, מקדישה את חייה לקול הפנימי בתוכה השואף לצאת לחופשי באמצעות השירה והתנועה. גם בהיבט האישי וגם בהיבט המקצועי היא מאמצת את מילותיה של אמה להתקדם תמיד עם גישה חיובית.
למרות שמסעה של ליאורה במדבר כבר הגיע לסיומו, המסע שלה פה בישראל דוחף אותה קדימה כל יום, כמו תפילה בנשמה המחבקת את הישן עם החדש בקצב הלב.