פורסם בתאריך: 13/02/2019
טקס חלוקת מלגות 2019
לרגל 25 שנה לקרן חנן עינור – ראיון עם ד"ר צגה מלקו
איך חזון של אשה אחת השפיע על קהילה שלמה
בבוקר חורפי שטוף שמש, ישבנו צגה ואני בבית קפה ירושלמי והיא סיפרה לי את סיפור קרן חנן עינור כפי שהצטייר בעיניה. בזמן ששיתפה אותי בסיפור, עיניה האירו והיא חייכה בכל פעם שהזכירה את שרה. "ההתרגשות מוחשית. 2019 הולכת להיות שנה מרגשת בקרן". בפעם הראשונה ביותר מעשור, התכנית החינוכית של הקרן עומדת לחלק 240 מלגות לסטודנטים מוכשרים ממוצא אתיופי הלומדים ב-53 תחומי מחקר באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי הארץ. זה מספר גבוה בהרבה מבשנים קודמות…
"זוהי שנה מכרעת", היא מציינת. "בקרן יש לנו הזדמנות להציף הרבה נושאים שמשפיעים על הקהילה בנוגע להישגים לימודיים. העבודה של קרן עינור מזכירה לכל אחד ואחת מאיתנו את החשיבות בקידום אינטגרציה מוצלחת של קהילת יוצאי אתיופיה באוכלוסיה הישראלית, ובטיפוח מנהיגות ומודלים חזקים לדורות הבאים. הרעיון פשוט – להעניק ליווי אישי, הכוונה ותמיכה לסטודנטים בעלי מוטיבציה שחולמים להשלים תואר אקדמי. באמצעות חינוך ככלי לשינוי חברתי, הקרן משמשת דוגמה לדור הזה של סטודנטים ישראלים יוצאי אתיופיה ולדורות רבים שיבואו."
צגה התוודעה לקרן לראשונה כשנה אחרי הקמתה דרך עוזי גדור, שהיה בזמנו האחראי על קליטת יהודי אתיופיה במשרד הקליטה. הם עבדו יחד ועוזי הכיר בינה לבין שרה עינור. בזמנו, מינהל הסטודנטים לא תמך בתואר מוסמך לסטודנטים אתיופים, והיו מעט מאד סטודנטים אתיופים שבכלל למדו לתואר ראשון. מעט אחרי שתי העליות, הקהילה הייתה במצב הישרדותי ורוב האוכלוסיה הבוגרת יצאה לעבוד. מעטים סיימו תיכון כך שלא יכלו להמשיך לאוניברסיטה. כשצגה הצטרפה לקרן חנן עינור כאחת מראשוני מקבלי המלגה ב-95', היו איתה רק עוד ארבעה מקבלי מלגות, כששלושה מתוכם סיימו תואר ראשון באתיופיה לפני שעלו.
שרה יזמה את הקרן בעקבות מותו של חנן עינור, והקדישה את חייה לסיוע לסטודנטים אתיופים במאמציהם להשגת תואר אקדמי. שרה הייתה טובת לב ונחושה. היא קיבלה כל סטודנט כאילו היה בן משפחה והעניקה את כל התמיכה שהוא או היא היו צריכים כדי להצליח. שרה העניקה לכל סטודנט או סטודנטית את החום, ההכוונה, הייעוץ, והאמצעים הכלכליים הדרושים כדי שיצליחו. היא ביקשה מצגה שתצטרף לוועד תוך כדי לימודיה. צגה הסתייגה כי רוב חברי הוועד בזמנו היו מבוגרים יותר ושגרירים לשעבר. צגה מודה שהרגישה 'לא שייכת' אבל שרה לא נתנה לה לחזור בה. צגה אכן הצטרפה לוועד וכיום היא גאה לעמוד בראשו.
צגה מתארת את שרה כמפעל של אשה אחת. היא עסקה בכל היח"צנות, תיאום הפרויקטים, גיוס הכספים, והתמיכה בכל סטודנט בעצמה. החזון והמחוייבות שלה הספיקו כדי לתמוך בכל סטודנט שפנה לקרן. זאת הייתה משימת חייה, שאותה לקחה על עצמה מתוך אהבת אמת של אשה שייחלה ופעלה למען ההצלחה של כל סטודנט וסטודנטית.
בשנים הראשונות הקרן הקדישה משאבים ותמיכה רגשית לסטודנטים שלמדו לתארים מתקדמים בתכניות לתואר מוסמך ודוקטורט. השינויים שחלו בצרכי הקהילה, השפיעו גם על שינוי היעדים והקריטריונים של הקרן. קרן עינור הפכה במהרה לכתובת של הורים לילדים שחזרו ללימודים וניסו לאזן בין חיי משפחה, עבודה ולימודים.
בוגרי קרן עינור מהווים מקור לגאווה עצומה וסמל להצלחה, ורבים מהם הפכו למנהיגים בקהילה ובחברה הכללית. כששרה נפטרה בנובמבר 2016, היא הותירה אחריה מורשת של אהבה. צגה מתייחסת למורשת זו כעל סוג של מהפיכה – חינוך, תעסוקה, והשתלבות: המתכון להצלחה.
כששאלתי את צגה מה החלום שלה ואיך היא רואה את המורשת של שרה, היא עונה בפשטות. "החלום שלי הוא שבקרוב ישראלים ממוצא אתיופי כבר לא יצטרכו את קרן חנן עינור. עד שהיום הזה יגיע, אנחנו גאים לתמוך בסטודנטים שעובדים לקראת התארים שלהם". צגה, המכנה את שרה עינור בשם "שרה אמנו" בהערצה ובכבוד, אומרת ששרה הייתה גאה במפעל חייה לו הייתה רואה אותנו יושבות פה היום וחוגגות רבע מאה של מחוייבות לחזון שלה. "כיום חצי מחברי הוועד של קרן חנן עינור הם יוצאי אתיופיה שהיו בין מקבלי המלגות לפני שני עשורים. רבים מהבוגרים שלנו הם רופאים, מורים, עורכי דין, עובדים סוציאליים, אחיות, אמנים, יוצרי סרטים, קומיקאים ומהנדסים. שרה רצתה לראות ישראלים יוצאי אתיופיה בכל מגזר בחברה. וזה קרה! לדעתי הגאווה הגדולה שלה הייתה לראות את הדור שנולד לסטודנטים שהיו בין מקבלי המלגות הראשונות שלנו, וכיום הם סטודנטים בעצמם ומהווים מודל לחיקוי עבור הילדים שלהם. הקהילה משתנה ואנחנו כאן, כפי ששרה רצתה שנהיה, מסייעים בצניעות לסטודנטים בכל יום. מי היה מאמין שחמשת מקבלי המלגה באותן שנים ראשונות היו מתפתחים ל-3,700 מקבלי מלגה במהלך שני העשורים האחרונים?
