ע. ד., תואר ראשון בבריאות ציבורית, נתניה, אב לארבעה

ע. נלהב ומסור ללימודיו. הוא מאמין שקרן עינור נתנה לו הזדמנות שנייה להצליח.

ע. עלה מאתיופיה ב-1991 עם הוריו ושלושת אחיותיו, כשהיה בן חמש. הוא עצמו לא זוכר את המסע אבל הוא מספר לי על התלאות והאובדן שמשפחתו חוותה, כשדוד ובן דוד שלו נפטרו כשחצו את סודן בדרך לארץ.

ע. זוכר שכמשפחתו עברה למרכז קליטה באזור חיפה, הוא היה מגשר בין הוריו לבין התרבות החדשה בארץ. הוא למד עברית במהירות, אך שכשהיה בחטיבה הוא התחיל להסתובב עם חבר'ה "שליליים" ונשר מהלימודים. הוא זוכר את התקופה הזו כתקופה אפלה בחייו, ומתחרט שלא הצליח להתמיד בלימודים.

כעבור שנים הוא שיקם את עצמו בעזרת מדריך נוער ושירותי הרווחה המקומיים בשכונה, שמצאו לו תכנית טיפולית אחרי הצהריים. אחרי שירותו הצבאי הוא השלים בגרויות ונשבע שיחזיר את חייו למסלול. לרוע המזל, בתקופה זו אמו חלתה ונפטרה והוא נאלץ לעזור לאביו לטפל באחיו. הוא עבד בעבודות מזדמנות ובסופו של דבר התחתן והקים משפחה משלו.

כיום הוא גאה מאד מכך שהוא מסיים שנה שלישית של לימודים לתואר, ומקווה להמשיך בעתיד ללימודי תואר שני.

למרות האתגרים הרבים שאיתם התמודד לאורך חייו, הוא אומר שהוא מרגיש שהמלגה של קרן עינור נתנה לו הזדמנות להתחלה חדשה ודחיפת מוטיבציה להצליח. הוא רואה בעצמו מודל להצלחה לארבעת ילדיו ועובד קשה כדי "לכוון אותם למסלול חיובי בבית הספר". הוא מאמין שההשכלה היא הדרך שלו להתקדם בחיים ומחכה לתחילת כל שנה אקדמית בהתרגשות של ילד קטן.

אנחנו, בקרן עינור, מעריצים אותו על גישתו החיובית למרות הכל וגאים להיות השפעה חיובית בחייו, כשהוא ממשיך ללמוד גם בגילו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *